תוך 5 ימים הגענו ל100 אחוזי התמיכה !

אין לי מילים להודות לכולכםן

זה מדהים! האם עכשיו נעיז ללכת עד הסוף

כדי לתרגם את הספר לאנגלית?

המטרה החדשה: להגיע לגייס 50 אלף ש"ח כדי שאוכל לתרגם את כל הספר לאנגלית או לשפה זרה אחרת.

בשביל מה צריך את הסכום:

תרגום זה דבר סופר יקר. וזה אחד הדברים שמנעו ממני לתרגם את ספרי הקודם. הפעם אני לא רוצה לוותר. אני רוצה שספר כזה שמתעמק ונותן כבוד לסרטים הישראלים שנעשים כאן בשנים האחרונות, יראה אור בשפות זרות. זה חשוב. אז בואו נגרום לזה לקרות.

תצטרפו אליי לאתגר?

עם הסכום הראשוני שגויס אצליח להוציא את הספר בעברית והתכוונתי לתרגם רק פרק אחד או שניים. ואחר כך לנסות למצוא דרך לממן את היתר. אבל הגיע הזמן ללכת עד הסוף, ולגייס את מלוא הסכום כדי לתרגם את כל הספר.

בואו להיות חלק מהחלום הזה. בואו נעזור ביחד ליצור דיון אמיתי, אמנותי, רחב, בקולנוע הישראלי, לא רק בארץ אלא גם בחו"ל. 

תשתפו, תספרו לחברים, תתמכו בתשורות החדשות, תפיצו את הבשורה ונצליח.

------------------

עברו 8 שנים מאז הספר הראשון שלי - "קרחונים בארץ החמסינים", ובינתיים צמח בארץ דור חדש ונהדר של יוצרים ויוצרות. אז החלטתי להוציא ספר חדש, עליהם ואיתם, שיעסוק בסרטים המשמעותיים שיצאו בשנים האחרונות, כמו "אפס ביחסי אנוש", "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", "בית לחם", "את לי לילה", "מיתה טובה", "מי מפחד מהזאב הרע" ועוד.

לכן אני פונה אליכם, אוהבי ואוהבות קולנוע, שעבורכםן הספר נכתב. אני מזמין אתכםן לקחת חלק בהוצאה של הספר בעברית ובתרגום של חלק ממנו לאנגלית.

מטרות הפרויקט: 

1. להשלים את הסכום שחסר כדי להוציא את הספר בעברית (בהוצאת אסיה). הספר קיבל תמיכה מהקרן לקולנוע, אך עדיין חסרה תמיכה כדי להוציא אותו לאור.

2. לגייס כסף כדי לתרגם מספר פרקים לאנגלית (ואולי לשפות אחרות), וכך להציע אותו להוצאות ספרים בחו"ל.*

בואו לתמוך כדי לגרום לדברים האלה לקרות, ותזכו בהזדמנות לקנות את הספר בקנייה מוקדמת, ישירות ממני וכך לקבל אותו עם הקדשה, חתימה של אחד היוצרים, קטעים שירדו בעריכה, הזמנות להשקה ו/או עוד כל מני בונוסים שאי אפשר לקבל בחנויות. 

מה יש בספר:

הספר כולל 12 שיחות עם יוצרים ויוצרות ישראלים בולטים מהשנים האחרונות. באמצעות שיחות, הם חושפים את צורת העבודה שלהם ומדברים על המשמעויות של הבחירות האמנותיות שלהם.

השיחות בספר הן ממש כמו "שיעורים בקולנוע" דרכן אפשר ללמוד על התרבות והחברה הישראלית ועל האופן שבו הקולנוע חושב אותה ונותן לה ביטוי.

הספר מעניק לנו הזדמנות לגלות ולחשוב עוד על הסרטים שראינו ואהבנו. מה המשמעות של הסוף? למה המצלמה נעה בצורה כזאת? למה נבחרה מוזיקה ספציפית ולא אחרת ומה זה אומר? 

הספר מתאים מאוד גם לאלה החולמים לעשות סרטים והן לאלה שכבר עושים אותם, אך מתעניינים באופן שאחרים חושבים ועובדים. 

מי בספר?

הספר כולל שיחות עם היוצרים הבאים:

טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") 

שלומי אלקבץ ("גט: המשפט של ויויאן אמסלם")

נדב לפיד ("הגננת") 

מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") 

אסף קורמן ולירון בן שלוש ("את לי לילה") 

טלי שלום עזר ("פרינסס") - בשיחה עם שני קיניסו.

אבי נשר ("פלאות") 

שמוליק מעוז ("לבנון") 

יובל אדלר ("בית לחם") 

טל גרניט ושרון מימון ("מיתה טובה") 

רוני קידר ("סופעולם") 

אהרון קשלס ונבות פפושדו ("מי מפחד מהזאב הרע") 

בנוסף - חותם את הספר מאמר עיוני מאת פבלו אוטין ונטע אלכסנדר על "האלימות החדשה" בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, ובו התייחסות לסרטים נוספים כגון "הנוער" (תום שובל), "שש פעמים" (גורפינקל וסגל), "הרחק מהיעדרו" ו"אור" (קרן ידעיה), "גולדברג ואייזנברג" (אורן כרמי), "הנותנת" (הגר בן אשר), "כלבת" (קשלס ופפושדו) ועוד. 

הספר כבר כתוב, ובעזרתכם אוכל להוציא אותו לאור.

אז בואו לקחת חלק בקידום קולנוע ישראלי, תחבקו ותעודדו את היוצרים והיצירות האהובות שלכםן כדי שיקבלו במה שתנציח אותם כמו שצריך, ותתמכו באחד הפרויקטים האישיים שלי שאני הכי גאה ושמח בהם :-) 

קטעים מתוך הספר:

קטע מתוך השיחה עם טליה לביא על "אפס ביחסי אנוש" (מכיל ספוילרים להרבה סצנות וגם לסוף הסרט):

- הדמות של זוהר היא הגיבורה של הסרט במובן מסוים, אבל נראה שאין לה ממש מניע בסרט. אין משהו שהיא רוצה להשיג - כמובן בסיפור הראשון היא רוצה לשמור על דפי בבסיס, ובסיפור השני היא רוצה לאבד את הבתולים, אבל בתמונה הרחבה לא נראה שיש משהו שמגדיר אותה.

הרצון של זוהר הוא לשחק.

- אני מבין שאת לא מתכוונת ספציפית לשוֹלֵה המוקשים.

גם. אבל במובן העמוק יותר: לשחק. ברור שיש לזה ביטוי פיזי, כי היא כל הזמן משחקת במחשב, אבל למעשה מה שמגדיר את היחס שלה לחיים זה הניסיון להפוך כל דבר למשחק. כשיש התערבות עם הבנות החדשות מי תישאר הכי הרבה זמן על הכיסא, היא תגיש את הקפה בישיבה. אם צריך להיפטר מהניירות המיותרים, היא תגרוס אותם. אם רמה ביקשה ממנה להוריד את הכתם מהחולצה, אז היא תגזור את החולצה ותוריד כך את הכתם. היא מוכנה לעבוד קשה וגם להסתכן בשביל בדיחה או התחכמות. הרצון לשחק מבטא את זה שהיא לא רוצה להפוך להיות לחלק מעולם המבוגרים, שמעורר בה סלידה. מבחינתה, כל מי שנכנע לעולם ומתנהג לפי הקודים המקובלים הוא לוּזֶר. המעבר שמצפים מאיתנו לעשות מילדות לבגרות הוא חד, והמרד יוצא משם. דאנה איבגי אגב, שהכישרון שלה בלתי נתפס בעיני, אמרה שהיא מתייחסת לזוהר כאל "המלט", ושהרצון שלה הוא פשוט להיות היא עצמה. בכל אופן, זוהר מסרבת לשתף פעולה עם הממסד.

- מה שאת מתארת כרגע מסביר קצת את השוט בסוף הסרט, הדימוי של האוטובוס הריק. זוהר מסתכלת על האוטובוס הריק אחרי שהשתחררה, והיא לא שמחה, היא אפילו קצת עצובה. כי מעכשיו היא חייבת להתבגר? מחכה לה העולם האמיתי שם בחוץ?

אם משווים את הסצנה האחרונה לסצנה הראשונה, אז ההבדל הוא שבהתחלה זוהר הייתה צריכה להילחם על מושב פנוי, ועכשיו כל המושבים ריקים והיא צריכה לבחור איפה היא רוצה לשבת. ולבחור משהו מתוך הרבה אפשרויות זה בעצם יותר מסובך. במובן הזה אולי היה לזוהר קל יותר במשך כל הסרט להילחם על המקום שלה ועל הזהות שלה מאשר להתמודד עם חופש הבחירה. יש הרי גם אימה גדולה מאוד בחופש.

קטע מתוך השיחה עם שלומי אלקבץ על "גט" (השיחה התקיימה לפני פטירתה של רונית אלקבץ ז"ל):

- אתה מחבר את הפעולה של ההחצנה הרגשית למזרחיוּת?

אני מחבר את זה למזרחיות, לנשיות, לרונית, אלי. אני מחבר את זה לכל הדברים האלה. אני מחבר את זה לאופן שבו אנחנו בונים את הדרמה שלנו, לקראת איזה פיצוץ. וזה אחד הדברים המשותפים לשלושת הסרטים של הטרילוגיה - האסקלציה הזאת עד לפירוק הרגשי.

- משהו שנטען ונטען עד שהוא מתפוצץ.

וזה מתפוצץ על המסך, מולך, מול הדמות, בכלים שלה שהם כלים מזרחיים. אז זו התרסה כנגד השתיקה וההשתקה. הרי אנחנו כבמאים כבר מזמן היינו צריכים ללמוד את הלקח, להבין את הסטירה שבעיקר הביקורת הישראלית נותנת לנו. זו סטירה שמנסה להלקות אותנו בכל סרט, מנסה לחנך אותנו: "אנחנו צריכים לחנך אתכם איך לעשות את הסרטים שלכם. אתם צריכים להתחנך. אתם צריכים להשתחוות לחוק שאנחנו קובעים". כששאלת אותי, התשובה הראשונה שלי הייתה התרסה. אני לא אחונך. אני רכשתי את החופש שלי לבטא את עצמי איך שאני.

- בהקשר זה סגנון המשחק של רונית מעורר המון התפעמות, הערכה ואפילו הערצה, אבל גם נעשו עליו פרודיות, והוא יוצר גם רתיעה.

או שאתה מתרגש מהאישה הזאת ונסחף איתה ובוכה וצועק איתה, או שזה מרחיק אותך ואתה לא רוצה לראות אותה מתפרקת, נשברת, צועקת. ואז אתה אולי גם תוקיע את ההתנהגות שלה או את ההתנהגות של רונית כשחקנית.

- סגנון המשחק של רונית שובר את מה שנתפס כמשחק קורקטי.

אבל זה לא סגנון. לגל בים שנשבר בסערה ומתפוצץ יש סגנון משחק? או שהוא נשבר ואני פשוט מצלם אותו? רונית שוברת את הקורקטיות בכל מובן. היא סוערת. וזה יפה לצלם גל ענק בליל סערה שנשבר ומתפוצץ. אז למה לא סערה של אישה שמתפרקת? זו המהות שלה. 

קטע מתוך השיחה עם קשלס ופפושדו על "מי מפחד מהזאב הרע":

פפושדו: אני חושב שאנחנו מגיעים משתי אסכולות שנשמעות טיפה שונות בכל הקשור לתנועות מצלמה, אבל אולי הן לא. קודם ישנה האסכולה ההיצ'קוקיאנית-ספילברגיאנית שאומרת ששוט הוא יחידה סיפורית. השוט נועד לעזור לך לספר את הסיפור. יש התחלה, אמצע וסוף, וחייב להיות שינוי נרטיבי תוך כדי השוט. הוא מתחיל מנקודה מסוימת ומסתיים בנקודה אחרת. בכל פעם שיכולנו השתמשנו בשוטים בצורה כזאת. אין טעם לעשות תנועת מצלמה כל פעם שמישהו מוציא משפט מהפה. אז חלק מהשוטים הם פונקציונאליים ומשרתים את הסיפור או הפעולה, וחלק מהשוטים נועדים לספר את הסיפור. אהרון נתן קודם את הדוגמא של שבירת נקודת המבט, איך דולי אאוט חושף נקודת מבט של מישהו אחר. אז בשוט אחד שינית את כל מאזן הכוחות. זו השיטה שקראתי לה השיטה הספילברגיאנית. זה הקולנוע שאנחנו הכי אוהבים בעולם. השיטה השנייה היא הגישה הסקורסזיאנית, אם אפשר לומר. סקורסזה אוהב להדגיש רגעים, הוא מת על "פול גז בניוטרל" כביכול. הוא עושה שוטים שנותנים תנופה למשהו שלא באמת קיים שם, וזה מדהים, כי זה מייצר חוויה היפר-קינטית לחלוטין. השתמשנו בזה בכמה רגעים, למשל בלחיצת היד בין צחי לרותם עשינו שם דולי קטן, או לקראת משפטים כמו "דבֶר", "תביא לי את המבער" וכאלה. יש איזו תנופה שמביאה תנועת המצלמה שמובילה לביט, כמו הרמה להנחתה.

קשלס: אבל בואו לא נשכח שהתיאטרליות הזאת אצל סקורסזה היא לא רק מטעמי רהב. יש בה גם אגרסיה. כי תנועת מצלמה מהסוג הזה מכניסה אותך למצב רוח אגרסיבי. הסרט שלנו דן באגרסיה, אז גם אם תנועת המצלמה יכולה להיראות לך כביכול כמו מניירה סגנונית, המניירה הזו הופכת מהר מאוד לשפה של הסרט. היא כל הזמן נותנת כוח לגברים שלנו ויוצרת דהירה קדימה. וזה קשור לאופי הדמויות, כי שים לב למשל שעבור רותם דווקא לא עשינו תנועות מהירות מהסוג הזה.

- התנועות אליו הן יותר איטיות.

ק: כן, תנועה איטית, ללטף את הרגע שלו, את הדיבור המפתה שלו.

- ואתם לא מפחדים שזה יצא מאולץ, חיקוי לא מוצלח של קולנוע הוליוודי, או מוגזם מדי?

ק: אני מודה שיש מקומות שצילמנו גם וגם, כלומר גם עשינו תנועת מצלמה וגם צילמנו בשוט סטטי, כך שאם זה יהיה יותר מדי נוכל להשתמש בתנועה איטית יותר או בכלל בלי תנועה. ככה אנחנו בודקים את גבולות הבימוי שלנו. כל עוד זה עובד גם בחדר העריכה, אתה הולך על זה. אתה מנסה להימנע מלייצר את התחושה של "קיבלת דולי מתנה, אז סתם השתמשת בו". 

* הרעיון הוא לאסוף חלק מהשיחות מהספר החדש ולשלב אותן עם שיחות בולטות מתוך "קרחונים בארץ החמסינים" וכך לייצר ספר באנגלית (ו/או שפה זרה אחרת) שנותן מבט רחב על העשייה הקולנועית המקומית ומייצר חשיבה רצינית ומעמיקה עליה.